Love me love me not, Dual Exhibition together with Rami Maymon, STA Gallery, Tel-Aviv, 2015
חזית הכל
שאול סתר
“אם אתאר אסיר – או פושע – כי אז
אכסה אותו בפרחים רבים כל-כך עד שייעלם תחתם
ויהיה גם הוא לפרח, פרח ענק, חדש.”
(ז'אן ז'נה, יומנו של הגנב)
ב 1967- כתב גי דבור כי "מכלול החיים.. נראה לעינינו כהצטברות עצומה של ראוות. כל מה שנחווה במישרין
הורחק לכדי ייצוג". היום, בחלוף כחצי מאה, כאשר אף זכר אובדנה של החוויה הישירה נגוז, והמורחק נדמה
כעומד בדיוק במקומו, והראווה היא הנראה היחיד, נדמה כי ניתן גם לעמעם את הקינה על מה שאבד ונעלם –
או לחלופין את ההתענגות על האובדן – ולהתבונן בתוואי החיים בחברת הראווה, החיים בראווה; ולעשות זאת
דווקא מבעד לצילום – המדיום החזותי האינדקסיקלי, צמוד-המציאות, שכעת הופך ונדבק אל הקיים עצמו
בבחינת חיזיון.
של הראווה; כלומר לא רק טכניקה (techne) תצלומיהם של דניאל צאל ורמי מימון מציגים את הטכנה
בפשוטה, אלא אופן עשייה ועקרונות יצירה, וכן דפוסי יופי ומערך ידיעה. שני התצלומים עושים שימוש
באופרציות טכנולוגיות פשוטות, מפשטות – מתיחת היריעה הרבה מעבר לגבולות הדימוי ומשיחת צבע דיגיטלי
בוהק על פני כל משטח התצלום (צאל); חידוד מוקצן של הצבעים והחזתה יתרה של האובייקט (מימון) – שניתן
היה לפטור אותן כקיטש, על כל המאיים והמעייף שבו. אולם משהו נוסף קורה לצבעוניות המוגזמת והשטיחות
המופגנת של התצלומים, לשגירותם של הדימויים בהם – דווקא בשעה שאלו נערכות באופן מוצהר, מיומן אך
גם ממילאי, בטכנולוגיה מוכרת כל כך. התצלומים הללו – מקצועיים לעילא, כמובן, "אמנותיים" – מתמקמים
באופן נינוח למדי בתרבות הראווה; הם נושאים את בשורתה בגלוי. תצלומים באינסטגרם, לעומתם, טוענים
לאותנטיות חוויתית ורגשית, וכן צילומית – "שם הייתי" ו"זה קרה לי”, כגלגול המאוחר של ה"זה היה" של בארת
– תוך כדי שהם שוכחים, או משכיחים, את המסגור הטכנולוגי המוסדר והמוכן מראש של הדימוי המצולם
שמיוצר בהם. ואילו התצלומים של צאל ומימון זוכרים זאת היטב: הם אינם מצביעים על הנרטיב הפסיכולוגי
והעומק החוויתי שהוביל אליהם, אלא פורסים את מדבר השטיחות הגדול; בתצלומים הללו החזית הופכת
לחזות.
אולם החזית הנמתחת כאן על קירות הגלריה נגלית כמרחב פיגורטיבי. זהו אמנם מרחב של ארוטיקה קרה
ומיניות עקרה; מין ללא אינטימיות, דחף ללא תשוקה. אלא שהחזית ללא הרקע מתגלגלת אצל צאל ומימון
לחיזיון המגולם בהסתר. תצלומו של צאל נמשך כולו אל מרכז הגוף, אמצע הבשר: מבטו הנרכן של הגבר
העומד, שיעור חזהו, ידיו המשתרגות, כל אלה מתכנסים אל נקודה אחת – איבר, מקום, סימן – המכוסה על ידי
פה וראש וגו, כל אלה גם כן מכונסים אליו. מה שקורה לא נראה, כי אם מולט, ועל אף שכולנו כמובן יודעים מה
קורה שם – מה יש כבר לא לדעת – גם אנו הצופים מתכוונים אל מרכז זה, שהופך את החזית הפרוסה
לנסתרת, את יריעת השטוח לבעלת נפח; גוף מכסה על גוף, ראש וידיים מסתירים זין, מסתירים, לפיכך, את
ההתעבות עצמה. התעבות שהיא אצל מימון פרח: עלי כותרת הנערכים בסיבוב, בקליידסקופ של צבע בתנועה,
הופכים מישור לנפח, יוצאים מן הבד אל עבר הצופה. לכאורה, הפרח התמים והבלתי מושג אל מול המעשה
המיני המפורש והמגולם; ועם זאת, הפרח כפיגורה – "פרחי הרטוריקה", הדימוי המחליף את ההוראה
המילולית ומכסה עליה – כלומר הפרח ככיסוי, אבל כיסוי שנפער. זהו לב התעתוע שבתערוכה: חזית הראווה
מקיימת נפחיות, מבלי לייצר סוד; הפרח המכסה נפער, ומגלה פרח ענק, חדש